ספורט בארה״ב, ספורט האופניים וישראל פרמייר-טק

מהחורף האמריקאי לאביב הבלגי – לא קל

תמיד אהבתי ספורט. הרבה שנים אני אוהב את ספורט האופניים.

כולם יודעים שיש בארה״ב ספורט תחרותי ברמה הגבוהה בעולם. זה לא משנה מה – אתלטיקה ושחיה, כדורסל והוקי, בייסבול וכמובן פוטבול אמריקאי. אם אתה רוצה ספורט ברמה גבוהה אתה רוצה להיות בספורט האמריקאי.

הספורט בארה״ב הוא חלק מהתרבות אבל הוא קודם כל מוצר. מכיוון שהשוק האמריקאי גדול, מוצרים איכותיים מוכרים בו בהרבה מאוד כסף. זה לא מקרה שדני אבדיה רצה להיות בנבא. זו כמובן הרמה הספורטיבית הכי גבוהה שיש, אבל זה בעיקר הכסף.

במופעי הספורט בארה״ב יש אפס אלימות כי אלימות רעה לביזנס. האצטדיונים ממוקמים במרכזי הערים, מדהימים ביופיים ומספקים חווית צפייה מושלמת. הקהל מגוון, המון נשים וילדים והאווירה במשחקים היא של מסיבה אחת גדולה בין הקבוצות היריבות. ספורטאים, מנהלי קבוצות שדרים ופרשנים כולם מתוגמלים במשכורות דמיוניות.

ואז, אחרי חורף של נבא ו NFL, מיליוני דולרים של מודל עסקי משגשג שמתגמל את העוסקים במלאכה ואת הצופים (שמשלמים הרבה מאוד עבור הזכות לצפות במיליונרים על המגרש ומתוגמלים ברמה המופע והתחרות) מתחילה עונת האופניים.

ספורט האופניים הוא ספורט בעייתי מבחינה עסקית (אין אצטדיונים והכנסה מקהל) אבל הנזק המרכזי הוא תוצאה של מודל עסקי/ניהולי נורא ואיום. אני לא מכיר ספורט עם מודל עסקי גרוע ממנו. התוצאה היא שהשכר של רוכבי האופניים בעבור אימונים ומרוצים בספורט מסוכן כ״כ, מגוחך. להוציא מספר רוכבים קטן מאוד, המסה של הגברים וכמעט כל הנשים יתוגמלו בשכר מינימלי (20-40 אלף יורו בשנה), ירכבו בחינם או במקרים מסוימים ישלמו בעבור הזכות לרכוב. עבורי – משנה לשנה, המעבר הופך קשה. בסוף זה קורה, באביב כבר אשוב בחזרה. אבל מרוצי אופניים הם אהבה נכזבת ואני חוזר בגלל האהבה אבל כואב את הנכזבת.

היסודות הכלכליים של ספורט האופניים, בהם לקבוצות אין חלק עסקי בספורט, כל כך שבורים, שקשה להבין איך המבנה הזה מתקיים. המשולש של מארגני המירוצים – בעלי זכויות השידור  והיחידים שמרוויחים כסף, הקבוצות – התלויות במארגני המרוצים, בעיקר הטור דה פראנס, על מנת לקבל הזמנות למירוצים, לקבל חשיפה בטלוויזיה ואולי לגייס בזכות זה כסף מחסויות, לשלם מה שגייסו על שכר וניהול, להישאר בסוף השנה בלי כלום על מנת להתחיל את הכל מהתחלה (עד שזה לא מצליח או הנדבן עוזב והקבוצה מתפרקת) … וה UCI – סמכות השיפוט והגוף הפוליטי של הספורט, עקום ומעוות.

הכיוון צריך כנראה להיות פורמולה-1, נבא או NFL – קומישינר, ניהול מרכזי וסבב מרוצים. חלוקת משאבים בין הליגה והקבוצות שתייצר מודל עסקי שיוצר ערך לקבוצות לאורך זמן. אין סיכוי שזה יקרה. עד אז, ענף האופניים התחרותי תלוי באנשים כמו סילבן אדאמס שמשקיעים מאהבה ומוכנים להפסיד מיליונים על מנת שהספורט יתקיים. חבל.

ישראל פרמייר טק (Outbound) – מלחמה-התפכחות-הצלחה

בספטמבר 2022, כחודש לפני ההדחה המתוכננת מדרג הוורלד-טור, סילבן אדאמס יצא למסע ראיונות מתוזמן על מנת לשווק את טענתו שהירידה בדירוג אינה לגיטימית משום שבעקבות מגיפת הקורונה – כח עליון, הקבוצה נפגעה וה UCI לא צריך לבצע את תוכנית הירידה בדירוג.

Israel team boss Sylvan Adams threatening to sue the UCI and 🤨 even try to launch a rival event to the Tour de France if his team is relegated from the World Tour https://t.co/Ty8U4YvcpE ($)

— the Inner Ring (@inrng) September 12, 2022

זו היה מסע ראיונות (סייקלינג-ניוז, וולו-ניוז) שחצני ומביך שניסה להפעיל לחץ פוליטי על ההתאחדות של הספורט, כולל איום בתביעה בבית הדין העליון של הספורט. המהלך, כצפוי, לא צלח, משום שלא היה לקבוצה שום קייס לטעון לגביו – התנאים היו שווים לכולם. הקבוצה ירדה בדירוג בגלל שלא היתה מספיק טובה ספורטיבית ולא נידרשה לנושא יותר מדי זמן… מהר מאוד נעלמו האיומים וכנראה (ניחוש שלי – ד.א)  הוחלפו בפעילות אינטנסיבית מאחורי הקלעים.

החלק המתסכל ביותר עבורי, כאוהד שמביט בקבוצה מבחוץ, היה חוסר היכולת להתבונן פנימה ולהבין את הטעויות המקצועיות בקבוצה – רוכבים מבוגרים בשלהי הקריירה, העדר מוחלט של רוכבים שיכולים לנצח (בעיקר ספרינטים אבל לא רק), אף רוכב דירוג כללי וניהול ספורטיבי בעייתי (למשל הרבה ספרינטים עם מספר ספרינטרים בפיניש ומעט מאוד שיתוף פעולה ביניהם). מקצועית-ספורטיבית הקבוצה לא הייתה טובה.

לא יודע מה היה חלקם של אדאמס וישראל פרמייר-טק בההחלטות האחרונות של קברניטי ספורט האופניים (מארגני מרוצים ו UCI) אבל כולם היו טובות לקבוצה ומעידות על הצלחה לא מבוטלת במישור הפוליטי הפונה כלפי חוץ. תוך מספר שבועות הקבוצה הבטיחה, בנוסף להשתתפותה במרוצי הוולרד טור החד-יומיים (חלק ממהלך הקצאת הרשיונות/הירידה בדירוג המחודש של ה UCI אולם לשנה אחת בלבד) את הג׳ירו והטור דה פראנס.

בנוסף לכך, הודיע ה UCI שבסבב הניקוד הבא יכללו 20 הרוכבים הבולטים הכל קבוצה (במקום  10 רוכבים בדירוג של 2020-2022 – ד.א). אין לי מושג אם זה תוצאה של פעילות פוליטית של מר אדאמס או של הקבוצה אבל זה ללא ספק יתרון לקבוצות עם יותר יציבות ויותר משאבים.

מהנ״ל אני מסיק שבסביבה העסקית העקומה כל כך של ספורט האופניים, היכולת של אדאמס להבטיח יציבות כלכלית בסביבה בה קבוצות לא יודעות אם הם יתקיימו בעוד חודש או שנה, היא יתרון עצום שגם ה UCI וגם מארגני המרוצים מעריכים. פוליטית זה עבד מצוין ובזכות המהלכים הללו עומר, איתמר וגיא ירכבו עוד שנה (בינתיים) במרוצים החשובים בעולם.

הצלחה ספורטיבית, ניהול פנימי של אנשי/מנהלי הקבוצה? זה כבר עניין שונה לגמרי.

ישראל פרמייר-טק (Inbound) – עוד מאותו דבר?

עד היום, היציבות והמשאבים הרבים שאדאמס מעמיד לקבוצה לא הניבו תוצאות תואמות והובילו בסופו של דבר לאובדן רישיון הוורלד-טור.

ישראל פרמייר-טק היא קבוצה צעירה שנבנתה כקבוצה מבוגרת. זה שנים שהקבוצה משקיעה הרבה מאוד משאבים ברוכבים שנמצאים הרבה מעבר לשיא. דוגמאות? כריס פרום (37), יקוב פוגלסאנג (37), ג׳יאקומו ניזולו (33), ספ ונמארק (34), בן הרמנס (36), גיום בויאבן (33), סיימון קלארק (36), מייקל וודס (36), דריל אימפי (38) ורטו הולנשטיין (37) עדיין יכולים לייצר ימי מירוץ טובים ואולי אפילו לנצח אבל האנרגיה הכללית מהרשימה הזו היא פנסיה על חשבון אדאמס.

בעיה נוספת, אולי קשורה לקודמת (בסופו של דבר המשאבים מוגבלים וספרינטר מוביל הוא סיפור יקר), היא שמעולם לא היה לקבוצה ספרינטר מוביל המספק ניצחונות וניקוד באופן קבוע. דוויד צימולאי, רודי ברבייר, ריק זאבל, ניזולו ואיינהורן (אני תמיד מחזיק אצבעות אבל זה לא נהיה יותר קל) הם חלק מהספרינטרים של הקבוצה לדורותיה אך מעולם לא היו מתמודדים אמיתיים על ניצחונות. זאבל וצימולאי הם אנשי ליד אאוט לא רעים, לאחרים תמיד היו חסרות רגליים בסיום. התוצאה היא מה שהקבוצה אוהבת לכנות – פודיומים. אבל מי שמבין מירוצי אופניים המסתיימים בספרינט יודע שמקום 2-10 זה הפסד…

גם בתחום הטורים הקצרים והארוכים אין לקבוצה רוכב דירוג כללי מוביל. הרמנס היה כזה והצליח בשיאו לנצח טורים קטנים (אוסטריה, יוטה) אך מאז שדעך (וב 2022 ממש נעלם) אין מחליף. וודס כבר לא יכול להתמודד עם הצעירים המובילים ומעולם לא היה לו נג״ש והשאר כבר פשוט לא שם.

לדעתי, כשמפרקים את הדברים אפשר להבין די בבירור למה המכונה לא מספקת תוצאות. מלבד סגל הרוכבים, גם הניהול הספורטיבי במירוצים לא מבריק – רכבות מוקדמות בספרינטים, בריחות לשם החשיפה הטלוויזיונית ולא על מנת לנצח והימור על רוכבים פחות טובים (שליחת הטובים יותר לעבודה מוקדמת בשלב), לא הועילו לאף קבוצה לאסוף תוצאות וניקוד.

במאמץ אמיתי להיות חיובי אציין שניים איתם אני מתחיל את העונה. מקווה שיהיו עוד:
קורבין סטרונג – ניו זילנדי מצוין בן 22 שהראה ניצוצות שנה שעברה ובטור דאון-אנדר ויהיה שווה לעקוב אחריו השנה.
עומר גולדשטיין – מתקדם כבר כמה שנים והראה שנה שעברה שהוא רחוק אחוזים בודדים ותמיכה קבוצתית מהתמודדות עד הסוף. אם יתקדם השנה כמו בשנים האחרונות יהיה מאוד מעניין לעקוב אחריו (וכן… אני לא אובייקטיבי).

מאחורי בחירת הסגל, הטקטיקה והאנרגיה בקבוצה עומדים אדאמס וצ׳ל קרלסטרום. שניהם, יחד עם שאר הצוות המקצועי, ניפקו עד היום שנים של בינוניות מקצועית. קיוויתי שאדאמס יוביל שינוי פרסונלי ב 2023, אבל לא. אותם אנשים יובילו את הארגון גם ב 2023. האם יש סיכוי שנראה משהו אחר?

רוקנרול סיום

באוגוסט הקרוב הקופים הארקטים מגיעים למיניאפוליס, מקום שידע כבר, לצערי, איזה דבר או שניים ארקטיים (ממש עכשיו כשאני כותב למשל). הנה השיר שאני מחכה לו. משפחת אסקרוב תהיה שם עם החמישיה הפותחת ובהרכב מלא ואנרגטי.