החמישיה. תהיות על ספורט האופניים

ספורט האופניים עובר שינוי.

פעם, ממש מזמן, היה רוכב אופניים מעולה, הוא אפילו זכה 3 פעמים ברציפות באליפות העולם, כן! נדמה לי שקראו לו פיטר סאגאן. אבל אז … אז הכל השתנה…

לנגד עינינו מתרחש נכון לעכשיו אחד השינויים הגדולים ביותר בענף ספורט כלשהו. אישית, כמישהו שאוהב מרוצי אופניים, לא ברור לי עדיין אם אני שמח על השינוי או שכל התהליך הזה מדאיג אותי מאוד.

בשורה התחתונה – יש היום רק 5 רוכבים שיכולים לנצח מרוצי אופניים. הם רוכבים עבור 4 קבוצות שונות – מתיו ון דר פול (להלן MVDP, אלפסין פניקס), וואוט ון אארט (להלן WVA) ופרימוש רוגליץ׳ (להלן רוגלה, שניהם יאמבו-ויסמה), טאדה פוגאצ׳אר (אמירויות) וג׳וליאן אלפיליפ (דקוניק קוויקסטפ). ספורט אופני הכביש, ספורט שבאופן מובנה, בגלל אופי התחרות, ככל שאתה טוב יותר קשה לך יותר לנצח (כי אתה מסומן וכל הפלוטון או מה שנשאר ממנו ירכוב נגדך) הופך פחות ופחות תחרותי.

ההבדל בין החמישה הנ״ל לבין בני התמותה, רוכבי האופניים הטובים בעולם, כל כך גדול, שכבר כמעט שאין משמעות לקבוצות.

זה לא שרוכבים וקבוצות אחרות לא יכולים/ות לנצח, הם יכולים, אבל רק בתנאי שבני האלים יעניקו להם את האפשרות (למשל, ספרינטים, בריחה שהולכת עד הסוף או פציעה/תאונה של רוכב מהחמישיה).

מצד אחד אנו עדים למרוצים מדהימים. לפני שבועיים, כשהשכינה ירדה לסיינה, ראינו 4 מבני האלים (+ שאריות… סתם מנצח טור דה פראנס ואלוף עולם עד 23 בסייקלו קרוס) במאבק מדהים, ראש בראש, עד ש MVDP הראה לכולם שגם בין בני האלים יש דרג ויש… השבוע, לאותו MVDP היה קר, אז הוא בחר להתחמם ב 50 ק״מ של סולו עד הניצחון בשלב 5 של הטירנו-אדריאטיקו. ניצח מרוץ אופניים לבד. עד לא מזמן זה היה נחשב בלתי אפשרי… במקביל, רק פוגאצאר יכול היה לוואוט בהרים (בכל זאת 12 ק״ג הבדל) וזכה בדירוג הכללי, WVA הגיע רק במקום השני וניצח שני שלבים. בסך הכל, למעט בריחה שניצחה בשלב 6 (ברכות לישראל סטארט אפ ניישן, להלן – סאנ), 4 בני האלים שהתחרו בטירנו-אדריאטיקו חלקו ביניהם את 6 השלבים האחרים. במקביל, ניצח רוגלה 3 שלבים מ 8 השלבים בפריס-ניס ויתרונו בדירוג הכללי היה מוחלט. אם לא היה מתרסק פעמיים ופורק את הכתף בשלב האחרון, הוא היה מנצח בקלות את התחרות כולה.

למי שאוהב, כמוני, קרבות אלים, זו תקופה נפלאה. למי שאוהב תחרות בספורט שבו הקיום הכלכלי שלך תלוי בחשיפה, זו כנראה תקופה מאד מאד קשה.

לחובבי אופניים הארד-קור, החודש הקרוב, שקול פחות או יותר למה שהמונדיאל הוא עבור אוהדי כדורגל (אבל פעם בשנה ולא פעם ב 4 שנים) – מילאן סן רמו, פלאנדרס, פריס-רובא, אמסטל, פלאש וואלון וליאז׳-בסטון-ליאז׳ הם הקרם דה לה קרם של עונת האופנים (כן, יותר כיף מהטור דה פראנס).

אם לא יהיו הפתעות, ושיהיה ברור – כל הפוסט הזה נכתב בתקווה שיהיו הפתעות, רוכבים מהחמישיה יחלקו בינם לבין עצמם את כל הנצחונות. תחשבו לרגע מה זה אומר על קבוצות ורוכבים אחרים? איך אפשר להגיע למרוץ אחרי מרוץ, לרכוב מוניומנטים של 200 ו 300 ק״מ, בידיעה שאין לך שום סיכוי לנצח או להביא חשיפה לספונסר של הקבוצה שלך? זהו לא מצב בריא.

זה לא רק סאנ שלא עושה כלום במירוצים (הערת ביניים – למרות הניסיונות העקביים של הקבוצה לשווק כל בריחה כהצלחה, כמעט כל הבריחות של הקבוצה חסרות משמעות טקטית והן או בריחות טלוויזיה או גרסת אופניים של הייל-מארי בפוטבול אמריקאי, נזרוק לאנד זון ונקווה שמישהו יתפוס), זו בעיה של כל הקבוצות בדבוקה, כולל קבוצות עם מסורת ועומק, כמו אינאוס, בורה, טרק-סגאפרדו, אי-אפ אדיוקיישן, לוטו, מוביסטאר, FDJ, אסטנה ועוד ועוד, בעצם כל הקב׳ האחרות, למעט בשלבים המסתיימים בספרינט, רוכבות עבור מקום שני ומטה. בעיני זו בעיה. אם המצב הזה ימשך לזמן קצר, הבעיה קטנה, אבל אם זו המגמה לשנים הקרובות – בעיה גדולה מאוד בספורט שהיה תחרותי ביותר ממש עד לא מזמן.

כן, אני יודע שסקאיי שלטו בטור במשך השנים האחרונות, והנה עברו כמה שנים ויש רוכבים וקבוצות טובים וטובות יותר. תקופת השליטה של סקאיי לא נחשבה לטובה בעיני, הטור נפגע והיה משעמם יותר. אז לפחות בעיני, תוחזר התחרותיות לאלתר, ויפה שעה אחת קודם. אם אפשר כבר בשבת הקרובה.