רילוקיישן ואופטימיות כדרך חיים

רילוקיישן, לחיות ולעבוד במקום אחר, היה משהו שתמיד רציתי לעשות.

ב 1996, אחרי תואר ראשון, נסעתי לחיות באנגליה. המטרה היתה לנסות ולמצוא עבודה כאיש מחשבים בקבוצת מרוצי מכוניות. במשך 6 חודשים נסעתי למרוצים ברחבי אנגליה ושלחתי קורות חיים על מנת לנסות ולהגשים את החלום. זה היה ניסיון חשוב אבל בו בזמן נאיבי להחריד – בלי רשיון עבודה וקשרים לא באמת היה לזה סיכוי.

חזרתי אחרי 6 חודשים נהדרים בהם גרתי בלונדון וטעמתי מהממתק הזה שנקרא לגור במדינה עם תרבות ספורט מוטורי וגבולות פתוחים. אספתי חוויות לכל החיים, הייתי מכונאי הקרטינג של ילד בן 11 בשם לואיס המילטון (תעשו גוגל אם אתה לא מכירים) ונסעתי באוטובוס, מלונדון למונקו, עם חבורת אנגליים שאהבו ספורט מוטורי כמוני, לראות את הגרנד פרי של מונקו.

20 שנה קדימה, 2016, נשוי עם 3 בנים (בני 14-8) הגיעה הזדמנות נוספת לאתגר חדש במקום חדש. נסענו בלי להסס.

רילוקיישן, בכל מצב, זה אתגר קשה ומורכב. זה קשה שבעתיים עם משפחה. אלו לא רק הזרות והבדידות, שני הגורמים הכי מאתגרים במעבר למקום חדש, מלבדם, יש הרבה מאד לוגיסטיקה וסיכונים.

לנייד 5 אנשים מהמקום המוכר והבטוח, בו גדלת והיכן שהמשפחה והחברים נמצאים, למקום קר ורחוק בצד השני של הכדור, זה משימה מורכבת. למרות הניסיון שצברת בחייך, היכולת להבין כלכלה של מקום חדש, ולו רק בכדי לדעת מה לדרוש בחוזה העבודה, מוגבלת. קשה מאד לחשוב על הכל. יהיו טעויות. כל אחת תעלה לא מעט.

האתגרים והמכשולים יאתגרו רבים וטובים ולכן רילוקיישן לא מתאים לכל אחד. יש להצטייד בלא מעט חוסן מנטלי ואמונה עצמית, אם יש ברשותך משפחה חזקה, הרווחת.

בהינתן כל הנ״ל, אחרי הרבה זמן, מאמצים, סבלנות ומחשבה, ניתן יהיה סוף סוף להתחיל להבין את הזרים שעכשיו הם המשקיע, המאמן, המנכ״ל, המורה, השותף, העובד או כל גורם אחר עימו תבוא במגע בסביבה העסקית/חברתית החדשה שלך.

זה כמובן שונה ממקום למקום. זה תמיד יהיה אתגר אבל אני מניח שבשליחות המדינה, או בארגונים מבוססים ומסודרים כמו אמדוקס או פייסבוק זה אולי נוח יותר. יתכן שאני טועה אבל יש לי הרגשה, שסטארט אפ אמריקאי קטן במינסוטה לוקח את חווית הרילוקיישן אל הקצה…

בהעדר המשפחה המורחבת והחברים, זו בסופו של דבר המשפחה הגרעינית – בני הזוג והילדים. החוויה הזו היא המבחן האולטימטיבי לזוגיות והורות.

הרילוקיישן שלנו, הוא מסע משפחתי מרתק בעיקר בדרך שבני המשפחה עושים יחד.

אחת הדרכים שעובדת עבורי בהתמודדות עם הקשיים היא לחפש את החיובי בכל קושי. החיסרון הגדול של מינסוטה – המרחבים והריחוק, הופך ליתרון עצום באיכות החיים, הזמן והזמינות. השוני הוא תולדה של שלושה גורמים קריטיים:

שעות העבודה הנוחות – זה חלק מתרבות המקום.

סוף השבוע – בארה״ב ואירופה מדובר ביומיים מלאים, שבת וראשון. זה הבדל עצום ומאד משמעותי במבנה השבוע של כולם (מלבד העובדה שזה מעולה למי שצופה במרוצי מכוניות, אופנועים ואופניים).

הכל קל – אין צורך, אף פעם!! לעסוק בשום דבר שקשור בפקקים, הגעה, חניה, מקום וזמינות. האמינו לי – זה משנה את החיים. יש זמן ומקום להכל. כל הזמן שנחסך, מייצר המון זמן איכות עם הילדים.

זה בא לידי ביטוי בכל פרט ופרט – קולנוע וחדר כושר, קניות ומסעדות, טיולים, נסיעה למשרד ופיזור בביה״ס (אין פקקי תנועה אף פעם), הופעות חיות ואירועי ספורט. למרות שזו מינסוטה, אני לא מדבר על אירועים קטנים, אני מדבר על הסופרבול האחרון, קונצרטים של יו-2, קולדפלי, בילי ג׳ואל ורבים אחרים (אולי נקדיש פוסט נפרד למופעי הרוק שזכיתי לראות כאן) ומשחקי כדורסל של לברון ג׳יימס והגולדן סטייט ווריורס.

הזמן שהתפנה עקב העדרם של החברים והמשפחה המורחבת (אני לא מציין את זה כדבר טוב, יש הרבה געגועים וחוסר, אבל בחיפוש אחר החיובי עסקינן) מייצר שעות של פנאי משפחתי – הקשבה משפחתית למוזיקה, צפיה משפחתית בטלויזיה ישראלית (אני אומר לכם זה יתפוס האינטרנט הזה…), עזרה שלי בלימודי הילדים ושלהם בלימודי האנגלית שלי, כי מי לעזאזל יודע איך אומרים אנך, זוית ישרה ויתר באנגלית, ושעות על גבי שעות של ספורט עם הבנים – שחיה, רכיבה על אופניים, חדר כושר. הרבה מאד פנאי משפחתי איכותי.

יש משהו ממכר בקלות הבלתי נסבלת הזו של הקיום.

ישראל היא מקום נפלא אבל גם מאד אינטנסיבי, צפוף, פקוק ורועש. הכל בווליום מאד גבוה. זה כיף כל הבלי הפסקה הזה. אני אוהב את זה.

לעומת זאת מינסוטה כל כך קלה ומנומסת. לא צפופה ומאד שקטה. שקט ושלווה, אגמים וטבע ירוק בקיץ ולבן בחורף הם מאד נעימים. רכיבה באמצע השבוע בצהריים ליד אגם ופארקים ירוקים זה ממש כיף.

בנוסף, כאבא, אני מוצא את עצמי נוכח מאד בחיי ילדי. זה כיף וזו זכות שאני לא בטוח שהיתה מתאפשרת לי באותה מידה בישראל.

ככה, הבחירה לראות את הטוב ולעשות איתו את המיטב עוזרת אל מול הקושי והאתגרים.

שיר לסיום

השבוע גיליתי שבשיר נכון להיום אין פזמון. הפזמון, הוא בעצם סולו הגיטרה האדיר של שמוליק בודגוב. זהו לכאורה שיר המשוייך למוזיקה המזרחית, אולם מי שיקשיב בעיון יגלה סולו גיטרה שהוא 100% רוקנרול, זמר נהדר ומילים שעובדות יפה גם במינסוטה אחרי 20 שנים.

דש